הפודקאסט של שלי
שלי גפני, איך הכול התחיל?
“הייתי בת 14 וחצי כשחברה שלי דנה מגן, שנרשמה לתחרות נערת השנה של ‘מעריב לנוער’, אמרה שחסרה להם מועמדת בתחרות והביאה אותי לעולם הזה.
הייתי ילדה חסרת ביטחון, הכי טום-בוי שיש, וצחקתי לה בפנים כשהיא הציעה לי לבוא איתה. איכשהו, היא הצליחה לשכנע אותי ללכת איתה לאודישן. הלכתי, התקבלתי ולקחתי את זה כקטע.
ואז זכיתי, ומשם הכול התגלגל כמו כדור שלג. נסעתי לייצג את ישראל בחו”ל ולא זכיתי, כי הייתי מאוד צעירה.
אבל בגיל 14 וחצי התחלתי לעבוד בפריז, במקביל ללימודים באליאנס. בהמשך עברתי לוויצו צרפת, כי רציתי ללמוד עיצוב אופנה.
משם הכול קרה מעצמו. הפרסום היה מאוד מהיר. לא היו אז אינסטגרם ואינטרנט, רק עיתונות. אז הפכתי לשלי גפני שכולם מכירים”
מה קרה בהמשך?
“נסעתי בכל העולם. בכל חופש גדול עבדתי חודשיים בפריז, בגרמניה ובמילאנו.
כשהייתי בת 16 וחצי, אימא שלי חלתה מאוד וכשהייתי בת 17 היא נפטרה.
חזרתי לארץ ועברתי תקופה מאוד קשה, כי הייתי לבד. אחותי עברה לגור עם החבר שלה.
הציעו לי לנסוע לשלושה חודשים לעבוד בניו יורק, וזו הייתה הזדמנות לברוח מפה. שם החלטתי שאין לי מה לחזור לארץ. במקום שלושה חודשים, נשארתי שבע שנים, שהיו מאוד משמעותיות בשבילי כי התמודדתי עם המוות של אימא שלי.
גם עיר חדשה, גם עבודה וגם להיות אנונימית, כי ברגע שאת מפורסמת את כל הזמן צריכה לרצות אחרים. שם יכולתי להיות מי שאני באמת. אני חושבת שהרבה ממה שאני היום זה בזכות שבע השנים האלו. גיליתי חוזקות שלא ידעתי שיש בי.
הייתי תלמידה לא טובה, כי יש לי דיסלקציה וליקויי למידה, ואז לא ידעו מה זה.
התקופה שם נתנה לי הרבה ביטחון עצמי, כי ניהלתי לבד חשבון בנק וחיים שלמים. זה הראה לי שאני יכולה להשיג מה שאני רוצה. אני גם בת מזל בתולה. אם אני עושה משהו, אז אני עושה את זה הכי טוב והכי מדויק”.
“כשהייתי בת 17 אימא שלי נפטרה. הציעו לי לנסוע לשלושה חודשים לעבוד בניו יורק, וזו הייתה הזדמנות לברוח מפה. גם עיר חדשה, גם עבודה וגם להיות אנונימית, כי ברגע שאת מפורסמת את כל הזמן צריכה לרצות אחרים. שם יכולתי להיות מי שאני באמת. במקום שלושה חודשים, נשארתי שבע שנים”
הצלחת שם מאוד?
“התחלתי בדוגמנות, אבל מהר מאוד הבנתי שאני רוצה לעשות עוד דברים. אימא שלי תמיד אמרה לי שדוגמנות ויופי זה דבר נפלא וזה יכול להיות קרש קפיצה, אבל צריך לחשוב גם על ההמשך – כשיגיע הרגע וזה ייגמר.
זה כל הזמן הדהד לי בראש, שתהיה לי תוכנית לדבר הבא, שאוכל לסמוך על עצמי.
אימא שלי הייתה גרושה מגיל מאוד צעיר והייתה מאוד מעשית. הוריי התגרשו כשהייתי בת שנה וחצי. אבא שלי תמיד היה באזור, אבל גדלתי עם אימא ואחות. הוא תמיד היה בחיים שלי, אבל זה לא כמו היום, שזה חצי-חצי בין הורים גרושים. בכלל, זה היה יוצא דופן אז.
הייתי היחידה בבית הספר שההורים שלה היו גרושים. זה לא כמו היום.
“אז בגיל 19 וחצי בניו יורק, החלטתי שאני רוצה להיות גם מאפרת, כי כשעבדתי עם הגרמנים לא תמיד הייתה מאפרת על הסט.
הייתי מאפרת את עצמי לבד וזה היה יופי. לפעמים הייתי מאפרת גם את הדוגמניות האחרות, כי ציירתי ופיסלתי וזה תמיד היה שם. באחת הפעמים, כשחזרתי מגרמניה לניו יורק, התייעצתי עם מאפר שעבדתי איתו, שהציע שאתחיל כאסיסטנטית, כי זו הדרך הטובה ביותר ללמוד.
זה מה שעשיתי. ככה התחלתי לעבוד כמאפרת בצילומים. מאוחר יותר, התחלתי גם לאפר נשים מחוץ לתחום האופנה. עבדתי בסטודיו לכלות בניו יורק. שם למדתי הכי הרבה. למדתי שזה לא רק לאפר, אלא גם להיות פסיכולוגית. כל אותו זמן המשכתי לעבוד גם בדוגמנות והצלחתי בשני התחומים. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה להפסיק עם הדוגמנות ולהתמקד באיפור”.
הכרת אז גם הרבה מפורסמים?
“נכון. זה היה בתחילת שנות ה-90, כשהיו את כל הטופ-מודלס. היה לי אז חבר יהודי-אמריקני, שפתח בשלב מסוים את קפה טבק, שהייתה אז למסעדה הכי טרנדית בניו יורק. כולם הגיעו לשם. סינדי קרופורד, מדונה, בונו, נעמי קמפבל ורנדי גרבר, שהיה חבר טוב של החבר שלי.
היום הוא הבעל של סינדי קרופורד והאבא של קאיה גרבר. בקיצור, הכרתי את כולם. אין לי אפילו תמונות, כי לא היו אז טלפונים ניידים עם מצלמות ואינסטגרם. היינו נוסעים להופעות של בונו במיאמי. טסנו איתו במטוס שלו. חייתי את הגלאם. זה היה לחיות את ניו יורק בהכי גבוה שאפשר.
למזלי, תמיד הייתי בן אדם עם רגליים על הקרקע וזה אף פעם לא עניין אותי מאוד. רציתי תמיד להצליח במה שאני עושה. כשהחלטתי שאני רוצה להיות רק מאפרת, חזרתי לביקור של חודשיים בארץ והתכוונתי לחזור לניו יורק להמשיך לעבוד”.
ואז מה קרה?
“התחיל הקשר שלי עם אופק. הכרנו מגיל 15 והיינו בקשר ידידותי גם כל התקופה שהייתי בניו יורק.
באותו ביקור היה ערב אחד שהמשכנו הלאה, ומאותו רגע הפכנו לזוג בידיעה שעוד רגע אנחנו נוסעים לניו יורק. בסוף נסענו לניו יורק רק כדי לסגור עניינים ולחזור לארץ. תוך שמונה חודשים התחתנו”.
התחתנת עם אופק, שלו אח תאום זהה, רם, והם מאוד מחוברים. איך זה מרגיש?
“אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. במשך הרבה שנים, היינו רק שנינו נשואים. רם, אחיו התאום של אופק, היה עדיין רווק והם תאומים מאוד מחוברים. אז באמת הרגשתי שאני נשואה לשניים, ביג טיים. מאז שרם נשוי באושר, חזרתי לתפקיד הנשואה לאחד. רם הוא כמו אח בשבילי, גם נירית אחותם היא כמו אחות בשבילי”.
כשחזרת לארץ הסתיימה גם האנונימיות.
“נכון, אבל המשכתי עם התוכנית שלי להתמקד באיפור.
פתחתי אז עם גלית ורטהיים את איל מקיאג’ ואת בית הספר לאיפור. השותפות בינינו לא הסתדרה. אז הם נשארו עם איל מקיאג’ ואנחנו פתחנו את מאדינה מילאנו, שהיה מותג מטורף. מאדינה הייתה יצרנית של המון חברות איפור ומאדינה מילאנו היה הקו הפרטי שלה. הצלחנו בארץ בצורה מטורפת. בשיא היו לנו 17 חנויות. בשלב מסוים, כל המותגים הגדולים שמאדינה ייצרה עבורם את האיפור עשו לה בעיות. טענו שהיא לוקחת אליה את כל הטכנולוגיות החדישות ממותגי האיפור. אז המותג נסגר ונאלצנו לסגור את כל החנויות. סגרו לנו את הבייבי בשיא ההצלחה”.
מה עשית אז?
“עבדתי כמאפרת, בייעוץ בפיתוח מוצרי איפור וקוסמטיקה, ובהרצאות. נכנסתי חזק מאחורי הקלעים של תעשיית היופי, עד שהקמתי לאחרונה את המותג הפרטי שלי Pelle. באיטלקית הפירוש של השם הוא עור. בעברית, זה הפלא שלי. אחרי שנים של התמחות בקוסמטיקה ובאיפור, הרגשתי שזה הרגע. בגיל 47 הפסיק לי המחזור וקרה לי משהו דרמטי בעור, כל האלסטיות השתנתה.
אני בן אדם מטופח עם מודעות גבוהה. אז התחלתי לחקור את כל הנושא של האלסטיות, והבנתי שהכול קשור לקולגן. גיליתי שעד סוף שנות ה-20 לחיים הגוף שלנו מייצר קולגן, ולאחר מכן מתחיל תהליך הזדקנות העור. היום צריכת הקולגן באבקה במודעות מאוד גבוהה, במיוחד בארצות הברית”.
מה לגבי המחקרים האומרים שאבקת קולגן לא נספגת כלל בגוף?
“לכל דבר יש בעד ונגד. הקולגן שייצרו בעבר לא התפזר טוב בגוף. היום זה השתנה.
אני מנסה את זה כבר המון זמן ורואים ומרגישים את ההבדל. אבל חייבים לצרוך את זה כל יום על פני תקופה של כמה חודשים. זה עושה את העבודה מצוין. האבקה שפיתחנו מכילה את המנה המדויקת, שנספגת בגוף ומכילה גם חומצה היאלורונית, ויטמין C, ויטמין E וביוטן. כל הדברים שתומכים גם בעור, גם בשיער וגם בציפורניים.
יש לנו במותג גם מוצרי טיפוח המבוססים על קולגן – סבון, פדים, קרמים וקפסולות לשיער. אני מנסה הכול על עצמי. כמובן שאני עובדת על פיתוח של מוצרים נוספים, שאני מתרגשת לקראתם. בכל מוצר אני נותנת את הנשמה. לאורך כל השנים הרבה אנשים שאלו אותי מה אני עושה. את כל הידע אני מכניסה היום למותג שלי. אני נותנת באתר ובאינסטגרם את כל הטיפים האישיים שלי. אני מאוד זמינה לקהל שלי”.
מה דעתך על טרנד המותגים האישיים של המפורסמות בארץ?
“אני יודעת שהרבה מוציאים ליינים של קוסמטיקה ואיפור. אצלי זה באמת בא מהידע המטורף שיש לי בתחום – גם כי שנים עבדתי עם מאדינה מילאנו וגם כי אני חיה ונושמת את תעשיית היופי מגיל 14. הצורך שלי בא מהניסיון העשיר שצברתי, מהרצון להעביר את כל הידע ואת כל מה שיש לי בקישקע החוצה. העובדה היא שמי שמנסים את המוצרים שלנו חוזרים ומזמינים. יש לנו אחוזים מאוד גבוהים של הזמנות חוזרות”.
מה היו רגעי השיא שלך עד כה, לטוב ולרע?
“הרגע הכי פחות טוב היה כשאימא שלי נפטרה. זה היה זעזוע מאוד קשה. אני מרגישה את זה כל יום בחיי. אימא שלי נולדה בגרמניה אחרי המלחמה, וקראו לה שׂמירה (בצליל S) על שם שתי אחיותיה שהושמדו בשואה – שרה ומירה. כשאימא שלי עלתה לארץ בגיל שש, הורידו את הנקודה מה-ש’ וקראו לה שמירה בשי”ן. כשאימא שלי נפטרה, הרגשתי את השמירה שלה עליי מלמעלה. הייתי בת 17 כשהיא נפטרה, ומאז היא שומרת עליי מלמעלה.
“הרגעים הכי טובים, היו לי הרבה. כל ילד שנולד, זה רגע מאושר בחיי. יש הרבה רגעים קטנים שעשו אותי מי שאני, בן אדם אופטימי. גם ברגעים הלא טובים, אני משתדלת למצוא את הטוב. אני מאמינה שכל דבר בסוף קורה לטובה. זו דרך להאמין שיהיה טוב”.
הייתה חוויה שעיצבה אותך?
“אין דבר אחד. יש הרבה פרקים בחיים שלי שעיצבו אותי. הגירושים של ההורים שלי.
אימא שלי הייתה חד-הורית, ואחותי ואני היינו סוג של ילדות מפתח. זה עיצב אותי להיות עצמאית ואחראית, כי אין ברירה. צריך לבוא הביתה ולדעת להתנהל. החינוך של אימא שלי עיצב אותי להיות אישה חזקה ולדעת לתמוך בעצמי.
לאימא שלי הייתה חברה לארגון כנסים ואירועים, והיא מאוד הצליחה. עבדה קשה בשביל זה. זו אבן דרך מאוד גדולה לגדול לאימא כזו. המוות שלה מאוד השפיע עליי. הבנתי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים ולהצליח.
כל התקופה שגרתי בניו יורק עיצבה אותי. מילדה חסרת ביטחון, הבנתי שאני עובדת יפה ומצליחה בזכות עצמי. יכולתי לטפוח לעצמי על השכם וגם בעלי אופק, שרק מרים לי ותומך בי ודוחף אותי ומעצב אותי להיות מי שאני, וכמובן הילדים שלי. מלא מדרגות במהלך החיים שאתגרו ועיצבו אותי. גם הסגירה של מאדינה מילאנו וכל הדברים הקשים שעברתי בחיים עיצבו אותי ודחפו אותי קדימה. נתנו לי חוזק שאפשר לי להתגבר, כי החיים חזקים יותר מהכול”.
את שלמה היום עם המראה שלך?
“היום אני הרבה יותר שלמה עם המראה שלי מאשר פעם, למרות שאני יותר מבוגרת, כי אני יותר שלמה עם עצמי. אבל כמו כל אישה, אני רואה את הפגמים וזה מעצבן אותי. אני אומרת לעצמי שהרווחתי אותם ביושר, ואומרת כל יום תודה על מה שיש ומרוצה. אין אף אישה בעולם שתמיד מרוצה. אבל אני יותר שלמה עם עצמי היום מאשר פעם”.
“בניו יורק הכרתי את כולם. היינו נוסעים להופעות של בונו במיאמי. טסנו איתו במטוס שלו. חייתי את הגלאם. זה היה לחיות את ניו יורק בהכי גבוה שאפשר. למזלי, תמיד הייתי בן אדם עם רגליים על הקרקע וזה אף פעם לא עניין אותי מאוד”
עשו לך פעם פשלת טיפוח?
“אחרי שראיתי את הסרט ‘דלתות מסתובבות’ עם גווינת’ פאלטרו, מאוד רציתי תספורת קצרה כמו שלה. הספר שלי לא הסכים לספר אותי, אז הסתפרתי במקום אחר. היה נחמד, אבל רציתי את השיער הארוך מיד בחזרה. גם בהיריון השני צבעתי את השיער לחום, ורציתי ישר לחזור לבלונד. כשאמרו לי שאי אפשר, התקשרתי לאופק ונסענו לשבועיים. כשחזרתי, צבעתי שוב לבלונד”.
יש לך טיפ טיפוח מנצח?
“התמדה היא סוד המשחק. אצלי אין דבר כזה ללכת לישון בלי לנקות את הפנים. זה אחד הדברים הכי חשובים בטיפוח. לנקות זה חובה. כל השאר נתון לדיון. גם טיפוח מבפנים חשוב. לשתות הרבה מים, להקפיד על תזונה וספורט, כמובן. לקחת ויטמינים, אם צריך. זה קשור גם לנפש, כי כשמרגישים טוב נראים טוב. בדיכאון לא נראים טוב וכשמאושרים נראים זוהרים”.
מה דעתך על ניתוחים פלסטיים והזרקות, בעד או נגד?
“יש נשים שכותבות לי: ‘זה הכול הזרקות אצלך’. אבל שום זריקה לא עובדת על מרקם העור. היום יש טכנולוגיות מדהימות שמאוד עוזרות, ויש טיפוח עם קרמים. השילוב הוא המנצח. לגבי הזרקות, כל עוד זה נעשה בגבול הטעם הטוב, אז זה נראה טוב. רק אל תזריקי מעבר לשפתיים שהיו לך בגיל 20, כי אז תראי בסוף כמו כולן. הסוד הוא לתת את הניואנסים כדי להרגיש טוב יותר. אבל ברגע שעושים עוד ועוד, כי זה לא מספיק – תעצרי רגע. את חייבת לאהוב את עצמך, קודם כל. ברגע שזה הופך לאובססיה, זה לעולם לא ייראה טוב. אני כן בעד הזרקות בגבולות הטעם הטוב. אני עושה את זה מאוד עדין”.
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
“טיפולים לפנים אני עושה במכון אטו, שם עושים לי מזותרפיה, לייזרים, בוטוקסים והזרקות.
אני הולכת לפעמים גם לטיפולים אצל פולה בליק או לטילי לגזיאל. אני אוהבת לעשות מסכות בבית. במיוחד במזג אוויר קר, כשהעור זקוק לבוסט של לחות. בבוקר אחרי המקלחת במים חמים ועם סבון הפנים של פלא, אני משתמשת בפדים של פלא, שעשירים בחומצות ומסירים את כל התאים המתים.
אני אוהבת לעבור אחר כך על הפנים עם הגלגלת של רולר מחטים, שפוצעת את העור בעדינות ועוזרת לו להתחדש. אני משתמשת בגלגלת פעם ביום, כדי לקבל את תחושת ההתחדשות של העור. החדירה של הסרום אחר כך הרבה יותר טובה. מעל הסרום אני מורחת קרם פנים, שעשיר גם כן בקולגן, ואת קרם העיניים שלי, שנמצא עדיין בפיתוח ומעניק תחושת קרירות, ערנות ומראה רענן יותר לאזור העיניים. אני מכורה למסכת השפתיים של לנייג’, שמטפלת לי בכל היובש.
“אני אף פעם לא יוצאת מהבית בלי איפור, בלי בסיס טוב. אני משתמשת במייק-אפ של לנקום טינט איידול בשני גוונים. אחד בהיר יותר לבסיס, ואחד כהה יותר להצללות. לקונסילר אני משתמשת בקונסילר סרום של בובי בראון, שלא מבליט קמטוטים. אם היו שואלים אותי איזה מוצר הייתי לוקחת לאי בודד – הייתי ממליצה על ברונזר. אני משתמשת כרגע בברונזר של מילוקה. לסומק אני מורחת את הטינט של קרליין. קצת הדגשה של הגבות עם הצללית של בובי בראון, מסקרה שחורה של קרליין וזה ה’בוקר טוב’ שלי. אני לא יוצאת מהבית בלי זה”.
מה לגבי הגוף?
“בטיפוח של הגוף אני פחות טובה. הלוואי שהייתי שמה בכל יום קרם גוף. בחורף אני יותר מקפידה. כרגע אני משתמשת בניוואה. הבושם שלי מתחלף. אני אוהבת את הבשמים של טום פורד. כרגע אני משתמשת בסוליאל בלאנק שלו. יש גם בושם של אסתי לאודר, רדיאנט מיראז’, שאני מאוד אוהבת”.
איך את מטפלת בשיער?
“אני כבר 30 שנה עם אותו ספר. זה הסוד שלי. לא להחליף ספרים לעתים קרובות, כי לכל אחד יש את הכימיה שלו ולאט-לאט השיער נהרס. אני אצל איתן ממספרת אקו כבר 30 שנה. הוא עושה לי צבע, גוונים ומספר אותי הכי יפה בעולם. כל השיער שלי למטה אפור, וכל הכבוד לו שהוא מצליח להסתיר את זה”.
“כמו כל אישה, אני רואה את הפגמים וזה מעצבן אותי. אני אומרת לעצמי שהרווחתי אותם ביושר, ואומרת כל יום תודה על מה שיש ומרוצה. אין אף אישה בעולם שתמיד מרוצה”
יש לך שגרת תזונה וכושר?
“במשך שנים רבות התזונה שלי הייתה לא טובה. בתור ילדה, בורכתי בגנים ממש טובים ויכולתי לאכול הכול. לא היה לי זמן לאכול בריא. בשנים האחרונות הגוף שלי כבר לא יכול להכיל ג’אנק פוד.
אני מרגישה פשוט לא טוב. בעיית השמנה אין לי. להפך. אם אני לא אוכלת הרבה, אני מרזה.
יש לי את זה בהפוך, כי זה גם אי-ספיגה של הרבה דברים שהגוף צריך. לכל דבר יש את החסרונות שלו. אז אנחנו אוכלים בבית הרבה דגים וירקות, ופחות בשר. הורדנו הרבה מהבשר ואין כמעט ג’אנק פוד בבית. אנחנו מבשלים הכול בעצמנו ואין בכלל אוכל מעובד בבית. רק דברים טריים שאנחנו מכינים. את הבוקר שלי אני מתחילה תמיד עם יוגורט, גרנולה, דבש ושקית אבקת קולגן של פלא.
אני כן אוכלת הכול, אבל במידה. אני כבר לא יכולה לאכול כמו פעם. מידתיות היא הסוד. אם אני לא אוכלת משהו, זה רק כי כבד לי. כושר אני עושה שלוש פעמים בשבוע אצל פיפי. זה אימון כוח ופילאטיס”.
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה?
“הייתי אומרת לה קודם כל: אל תדאגי. עם כל מה שאת עוברת בחיים ועם כל הקושי, בסוף יהיה טוב. תהיה לך משפחה מדהימה, בריאות, תודה לאל, ותצליחי הרבה יותר ממה שאת מדמיינת. בתור ילדה, לא החזקתי מעצמי. היו לי לקויות למידה והשלכתי הכול על עצמי. אז כשהצלחתי, זה היה דבר ענק”.
למארזי פלא לחצו כאן
